ביקורת על קונצרט פתיחת העונה של התזמורת הסימפונית חיפה

חזרתי מקונצרט הפתיחה של עונת 2016-17 מאת התזמורת הסימפונית חיפה, שהיה מבין הקונצרטים הכי טובים בהם הייתי. בקונצרט נוגנו 2 יצירות: בורלסק מאת שטראוס, והיצירה המרכזית, בה אני מבקש להתמקד במאמר זה, הסימפוניה התשיעית של בטהובן. הקונצרט היה תחת שרביטו של שו צונג, המנהל המוסיקלי של התזמורת הסימפונית חיפה מעונת 2013-14, מנצח ופסנתרן מהטובים בעולם.

אני מעוניין לספר על תחושותיי לפני הקונצרט המרתק הזה, ולספר לכם על מה חשבתי. חשבתי הרבה על הקונצרט, כאחד שמכיר את הסימפוניה התשיעית של בטהובן ורגיש לביצועיה השונים. חשבתי הרבה על איך התזמורת תבצע את הסימפוניה ואיך ארגיש לאחר הקונצרט. וזאת לאחר ששמעתי ביצוע טוב מאד של התזמורת הפילהרמונית של ברלין, שביצעה את הסימפוניה בצורה הטובה ביותר ששמעתי. באתי בראש פתוח לקונצרט מתוך ידיעה שסימפוניה נשמעת אחרת בתוך אולם קונצרטים מאשר בדיסק מוקלט.

הגעתי לקונצרט, והתזמורת ניגנה את המנון התקווה, כבכל קונצרט פתיחת עונה. היה מרגש לעמוד ולשיר יחד עם התזמורת ומקהלת "בת שיר" את ההמנון ולהתחיל את העונה באופן איכותי וחגיגי. התרגשתי מאד והרגשתי שאני בתוך המגרש הביתי שלי, הכולל תזמורת סימפונית עם פסנתר וזמרים. הרגשתי שאני נמצא בתוך מקומי הטבעי, ובתוך עולם אחר ממה שקורה מחוץ לאולם. אני והכלים, ממש ככה.

היצירה הראשונה, הייתה בורלסק מאת שטראוס, יצירה לפסנתר ולתזמורת. הפסנתרנית שניגנה הייתה ז'יאני וואן, פסנתרנית צעירה משנגחאי שלמדה במינכן וכן אצל המורה הסיני המפורסם לי מינדואו. היצירה נוגנה ברגש עם טכניקה טובה מאד, כיאה לפסנתרנית סינית שמשקיעה שעות בתרגול הטכני. היה דיאלוג לאורך כל היצירה בין הפסנתר לבין התזמורת, שהפך את היצירה לטובה ומושכת. אורך היצירה היה 20 דקות - אלו היו 20 דקות של הנאה שעברו מהר משחשבתי. בתוכנייה של הקונצרט נכתבו על היצירה המילים הבאות: " ... היצירה מכילה לא מעט קטעים רציניים, דרמטיים ומקוריים. ניכר היה ששטראוס מנסה לתפוס את החבל האומנותי משני קצותיו. יחד עם זאת לאורך כל היצירה שוררת איזו קלילות שכנראה תואמת, במידת מה, את השם של היצירה".

ולאחר ההפסקה זה הגיע - הסימפוניה התשיעית של בטהובן, שהייתה היצירה המרכזית בקונצרט. שמה המלא של היצירה הוא "סימפוניה מס' 9 ברה מינור, אופ. 125, הכוראלית". הפרק הראשון בוצע אמנם לאט יותר מהמהירות בה ביצעה אותו התזמורת הפילהרמונית של ברלין, אך זה לא הפך את הפרק למשעמם. ההפך, הביצוע של התזמורת הסימפונית חיפה לפרק הראשון היה ביצוע טוב, חי ומתון. ביצוע שהותיר בי ציפייה לשמוע את הפרקים הבאים. בתוכנייה של הקונצרט נכתבו על הפרק הראשון המילים הבאות: "היצירה נפתחת בצורה מסתורית וכל ששומעים הוא קווינטות זכות ללא רמז לטונאליות מינורית או מג'ורית. כלי העץ מציגים את הנושא השני כנגד פיגורות סטקטו של כלי המיתר, וחטיבת הפיתוח מתבססת על פוגה משולשת. לאחר הרפריזה, הקודה הופכת לחטיבת פיתוח נוספת, רחבת מימדים, המסתיימת במעין מארש אבל על בסיס רומנטי שמעליו תרועות הולכות ומתגברות". הפרק השני היה הפרק הסוער, וכלל קפיצות אוקטבה רבות בטימפני ובכלים האחרים שניגנו. הפרק הזכיר לי קצב של מארש, ודמיינתי פלוגת חיילים הולכת בשדה הקרב. הפרק השלישי היה הפרק הנוגה יותר, שבו מצאתי את הזמן להירגע לקראת הפרק הרביעי. עוצמת הנגינה הייתה שקטה ונהניתי מהפרק, אף על פי שמחשבות שווא עלו לראשי. הפרק הרביעי היה הפרק בו המקהלה הצטרפה ושרה, ביחד עם זמרים מהארץ ומחו"ל. המקהלה נתנה לי את התחושה שאני בתוך כנסייה, בה המוסיקה נשמעת במלוא העוצמה והפאתוס. נהניתי מהביצוע המקורי של "אודה לשמחה" מאת שילר, שהיה חלק מהסימפוניה. הסיום היה סיום גרנדיוזי והקהל מחא כפיים ויצא מהאולם.

נהניתי בקונצרט והרגשתי מסופק לאחר חזרתי הביתה, ואני מקווה לראות קונצרטים נוספים של התזמורת הסימפונית חיפה ושל תזמורות נוספות.