נקודת מבט על חנן בן ארי, ועל שירו "החיים שלנו תותים"

לפני כמה חודשים, שכבתי על הספה בסלון בעודי עצוב וכועס על המציאות. לפתע, קיבלתי קישור לשיר של חנן בן ארי, ושמו "איזון". בעודי עצבני, השיר "איזון"  גילה לי צד חדש במוסיקה שלא ידעתי ולא חשבתי שיהיה - אמן המשלב ראפ ושירה, ומילותיו, שהיו בחרוזים, שלובות היטב בלחן. לא חשבתי שאגלה את הצד הזה במוסיקה, כי האמנים שאני שומע לא ישלבו ראפ ושירה ביחד. פשוט לא מסתדר לי... אצל חנן בן ארי גיליתי את הצד הזה ולקח לי זמן להתרגל לזה, כי זה לא משהו שקיים תמיד במוסיקה שאני שומע, וזה ייחודי. מאד ייחודי.

כששמעתי שיר זה, ידעתי כי קיים שיר אחר שמוכר בקרב הציבור החוגג במועדונים ובהופעות, ושמו "החיים שלנו תותים". חשבתי בהתחלה שמדובר בשיר נורא ואיום שרק הורס כל הופעה, והופך אותה להופעת פסטיגל שלמה. וכך קורה לפעמים - מופעים שנכחתי בהם הפכו למופעי פסטיגל בזכות שיר זה. פרמטר זה, לעניות דעתי, הוא החיסרון בשיר - העובדה שהוא מזמין את הציבור לחגוג בצורה גדולה ומשגעת ולא בצורה שתשמח אותך ותחזיר אותך, בין היתר, לחיים נורמליים.

במופע האוסקר של הכיתות התקשורתיות ובמופע הסיום של מחזור ס"ה נחשפתי הרבה יותר לשיר זה, היות והוא התנגן בשני המופעים. חקרתי אותו וגיליתי שהוא עוסק בעובדה שאנחנו חיים טוב בסך הכל, ואל לנו להתלונן על החסרונות במדינה אלא להסתכל על היתרונות במדינתנו. גם כאן, המילים היו בחרוזים ושולבו היטב בלחן. הלחן אף פעם לא היה רע, ולמרות זאת, עם הזמן, גיליתי את הגאוניות שהייתה בכתיבתו. צירוף אקורדים ומלודיה מרשימים שמזמינים את האוזן הישראלית וגורמים לה תחושת סיפוק. אז לאחר שהכפשתי את השיר הזה, וגם שיבחתי אותו, זה הזמן להגיד ש"אין לנו זכות בכלל להתלונן, הכל טפו חמסה, וברוך השם כי - החיים שלנו תותים".