אחד מהבילויים האהובים על משפחתי הוא לראות סרטים בקולנוע, ולא רק על משפחתי, אלא על הרבה אנשים בחברתנו. אני אוהב לראות סרטים בבית לבד. זה עושה לי טוב לשבת ולראות סדרה או סרט שאני אוהב בשעות הלילה כשאין גורמים מפריעים. אלא שאתמול החלטתי לחרוג ממנהגי וללכת עם אחי הצעיר, עידו קיזל, לסרט אליו הלכה המשפחה כשהיינו עסוקים. לסרט קוראים "ללכת בדרכך" בבימויה של תיאה שארוק.
הסרט מדבר על אישה צעירה, לואיזה קלרק, שחיפשה עבודה לאחר שבית הקפה בו עבדה נסגר. לואיזה התייצבה בלשכת התעסוקה והתראיינה אצל קמילה טריינר, אמו של ויל טריינר המשותק מפלג גופו העליון ומטה, במטרה לבדוק האם היא מתאימה להיות המטפלת הצמודה שלו, שתעזור לו בכל הפעולות הבסיסיות. לאחר 10 ימים בהם לואיזה לא התרגלה לעבודתה, היא התחילה ליצור קשר אישי עם ויל, עד כדי כך שהיא נפרדה מבן זוגה, פטריק, והתחילה לחיות עם ויל את חייה, שהיה אהוב על כל הבנות שהיו עמו בזוגיות. ויל הלך עם לואיזה ובילה עמה במקומות שונים, לרבות נסיעה לחו"ל אליה הצטרף הרופא של ויל, נתן. ויל לא רצה לחיות חיים על כיסא גלגלים אלקטרוני עם מטפלת צמודה ואהב מאד את חייו שקדמו לתאונת הדרכים בה הפך למשותק. לאחר שנפטר, הוריש ויל ללואיזה את מיטב כספו, משום שאהב אותה מאד.
אהבתי בסרט את העובדה שלואיזה חיה ועבדה עם אדם נכה, ולמרות שבהתחלה היא נרתעה ממנו, היא נקשרה אליו והוא הפך להיות כל עולמה. הסרט הזה, בעיני, הוא דוגמה לשילוב של אדם עם מוגבלות בקהילה, ולקירוב לבבות בין אנשים שונים בחברה. הבילוי של לואיזה עם ויל והעובדה שהיא לקחה אותו לכל מקום אליו הולכים אנשים "רגילים", הם ההוכחה ששילוב של אנשים עם מוגבלויות בקהילה אפשרי. על כולנו לשלב אנשים עם מוגבלויות בקהילה כחלק מהיותנו אנשי העולם ואזרחי ישראל בפרט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה