מאמרו של עומר שומרוני באתר אופוס, הדגיש לי מה עלי לעשות בקונצרט הבא, ובעיקר איך להתנהג בתוכו. זאת משום שבחזרה פתוחה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, צופה צילמה את החזרה, קיבלה הערה מאדם שהפריע לו הצילום והמשיכה בשלה. בתגובה לכך, המעיר הרים יד על הצופה והשניים הוצאו מהאולם ע"י הסדרנים של החזרה. זהו מקרה אלימות קיצוני שלאחריו חשוב להבהיר את כללי ההתנהגות בקונצרט, ובעיקר מה דעתי עליו, כאחד שאוהב את סוג הבילוי הזה, שלא כמו רבים בגילי הקרוב ל-18.
אני אוהב ללכת לקונצרטים, בעיקר בגלל שהם מכילים מוסיקה קלאסית שסוחפת אותי לתוך מציאות שונה. מציאות יפה יותר, מציאות שבה אנשים מנגנים ומביעים את עצמם באמצעות הנגינה. עוד לא ראיתי קונצרטים בעולם, אבל ראיתי קונצרטים רבים בארץ של התזמורת הסימפונית חיפה, וגם, בין היתר, אופרות, כמו "לה טרוויאטה" מאת ג'וזפה ורדי ו"חליל הקסם" מאת וולפגנג אמדאוס מוצרט. אני זוכר את הקונצרט הראשון של העונה האחרונה בה נעם שריף היה המנהל המוסיקלי של התזמורת הסימפונית חיפה: זה היה קונצרט מרשים שבסופו שמעתי את הסימפוניה השלישית של בטהובן - הארואיקה, שהייתה טובה (בכל זאת, בטהובן) אך ארוכה מדי לאוזניי.
התחברתי למאמרו של עודד שומרוני, ובעיקר לפסקה האחרונה, בה הוא דיבר על העובדה שצריך לומר לאמנים תודה. במערב יש טקס מחיאות כפיים ארוך, שמכבד את האמנים ואת השקעתם למען הקהל ולמען שמירה על מסורת המוסיקה הקלאסית. בישראל לא אוהבים את הטקס, וכשמסתיימת היצירה האחרונה הקהל נוהר לעבר החניון. עלינו לומר תודה לאמנים המכובדים שהגיעו מחו"ל והשקיעו. לא תזיק אמירת התודה הטקסית הזו - זה רק מכבד אותנו יותר ויותר כבני אדם. התזמורות בישראל צריכות למצוא פתרון לבעיה, לפיה הקהל לא אומר תודה ולא משתתף בטקס המכובד. כך שני הצדדים יצאו נשכרים - האמנים והקהל.
אני אוהב ללכת לקונצרטים, בעיקר בגלל שהם מכילים מוסיקה קלאסית שסוחפת אותי לתוך מציאות שונה. מציאות יפה יותר, מציאות שבה אנשים מנגנים ומביעים את עצמם באמצעות הנגינה. עוד לא ראיתי קונצרטים בעולם, אבל ראיתי קונצרטים רבים בארץ של התזמורת הסימפונית חיפה, וגם, בין היתר, אופרות, כמו "לה טרוויאטה" מאת ג'וזפה ורדי ו"חליל הקסם" מאת וולפגנג אמדאוס מוצרט. אני זוכר את הקונצרט הראשון של העונה האחרונה בה נעם שריף היה המנהל המוסיקלי של התזמורת הסימפונית חיפה: זה היה קונצרט מרשים שבסופו שמעתי את הסימפוניה השלישית של בטהובן - הארואיקה, שהייתה טובה (בכל זאת, בטהובן) אך ארוכה מדי לאוזניי.
התחברתי למאמרו של עודד שומרוני, ובעיקר לפסקה האחרונה, בה הוא דיבר על העובדה שצריך לומר לאמנים תודה. במערב יש טקס מחיאות כפיים ארוך, שמכבד את האמנים ואת השקעתם למען הקהל ולמען שמירה על מסורת המוסיקה הקלאסית. בישראל לא אוהבים את הטקס, וכשמסתיימת היצירה האחרונה הקהל נוהר לעבר החניון. עלינו לומר תודה לאמנים המכובדים שהגיעו מחו"ל והשקיעו. לא תזיק אמירת התודה הטקסית הזו - זה רק מכבד אותנו יותר ויותר כבני אדם. התזמורות בישראל צריכות למצוא פתרון לבעיה, לפיה הקהל לא אומר תודה ולא משתתף בטקס המכובד. כך שני הצדדים יצאו נשכרים - האמנים והקהל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה